מנהג ה"כפרות" הוא מנהג עתיק, ובמאמר שלפניכם נסקור את המנהג ואת הסיבות למנהג זה.

כיצד מקיימים את המנהג

את ה"כפרות" נהוג לקיים בערב יום הכיפורים לפנות בוקר (אם כי ישנם המקדימים בימים קודם לכן). עבור גבר או נער לוקחים תרנגול, ועבור אשה או ילדה לוקחים תרנגולת. את העוף לוקחים ביד ואומרים פסוקים מן התנ"ך הפותחים במילים "בני אדם יושבי חושך", לאחר-מכן מסובבים את התרנגול/ת סביב הראש ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני ילך לחיים טובים ולשלום". על הטקס חוזרים 3 פעמים, פודים את התרנגול בממון ונותנים את דמיו לצדקה, לאחר-מכן שוחטים אותו ואוכלים את בשרו בסעודה המפסקת, לפני תחילת הצום.

מומלץ לקחת תרנגול לבן עבור המנהג, יען כי הצבע הלבן מסמל את החפים מפשע וכן את כפרת העוונות, כמו שנאמר בספר ישעיה: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". הצבע האדום, לעומת זאת, הוא צבע הדם המסמל את החטא והעוון, הואיל ורוב העבירות נובעות מתאווה ומירוץ אחר תאוות הגוף הנעשית ב"דם חם". כך מנהג הכפרות מזכיר לנו ערב יום-כיפור, בו אנו מבקשים מבורא העולם שיסלח לנו על חטאינו, לנצל את ההזדמנות המיוחדת ולשוב בתשובה.

עם זאת, אין חובה להדר דווקא אחר תרנגולים לבנים, כי עצם קיום המנהג כבר מזכיר לאדם על יום הדין המתקרב.

על המקור למנהג

למנהג אנו קוראים ה"כפרות" שכן התרנגול מהווה תחליף, "כפרה", לאדם. על האדם להתבונן בכך כי לאור התנהגותו השלילית גורלו היה אמור להיות זהה לגורל התרנגול, אבל ה', המרבה לסלוח, מכפר וסולח על העוונות. כדי להמנע מטעות ולא לחשוב שהכפרה היא באמת קרבן - לכן המנהג הוא לא לקחת בתור כפרה בעל חיים שבשעתו היה ראוי להיקרב כקרבן בבית המקדש. לכן לוקחים תרנגול או תרנגולת, למשל, ולא תורים ובני יונה. לעומת זאת אפשר לצאת את ידי חובת מנהג הכפרות גם בדג חי או אפילו בכסף.

בתורת הסוד, המנהג של הכפרות קשור בעבודת בית המקדש ביום הכיפורים. היו נוהגים לקחת שני שעירים ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה בגורל כקרבן לה', ואילו את השני היו שולחים לארץ גזירה במדבר, לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כל עוונותיו ואת כל עוונות בית ישראל. שעיר זה. שנשלח לעזאזל. היווה איפוא כפרה לעם כולו.

מנהג הכפרות הוא מנהג עתיק יומין. הוא כבר מוזכר בגמרא (מסכת שבת) ולפי פירוש רש"י שם למושג "פורפיסא", על פי תשובות הגאונים, היה עיקרו של המנהג בימים ההם כך: כמה שבועות לפני ראש השלה היו קולעים סלים קטנים מכפות תמרים וממלאים אותם באדמה מעורבת בזבל. לאחר מכן נהגו לשתול בתוך כל סלסלה כזו שעועית או אפונה. דבר זה היה נקרא "פורפיסא".

בערב ראש השנה, היה כל אחד לוקח את הסלסלה שלו, מסובב סביב הראש ואומר: "זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי". לאחר מכן היו משליכים את הסלסילה לתוך נהר, כדי לקיים את הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם".

כך היו מקיימים פעם את מנהג הכפרות ותשליך ביחד. לאחר מכן הנהיגו הפרדה בין שני המנהגים הללו והתגבש המנהג כפי שנהוג בימינו. התוכן הרעיוני של ה"פורפיסא" היה להראות כי כשם שהכל צומח וניזון מן האדמה, והכל תלוי ברצון הבורא, שגורם לכך שהצומח אכן יצמח. כאשר האדם מתבונן בכך, מעורר הדבר אצלו רגש עמוק של תשובה וחרטה על העבירות וכן קבלה טובה על להבא.

מנהג הכפרות דומה במידה רבה לשאר המנהגים הסימליים הנהוגים בראש השנה, כגון אכילת תפוח טבול בדבש בליווי ברכה ו"יהי רצון" שה' ייתן לנו שנה טובה ומתוקה. גם כאן הכוונה, כי כאשר עושים דבר בלתי רגיל, סימלי במהותו, מעוררים על ידי כך את המחשבה הנכונה ואת הכוונה הרצויה.

אין פירושו של דבר, כמובן, כי הדבר הסמלי עצמו, כבר מבטיח את התגשמות הענין כולו. זאת אומרת, שאין אכילת התפוח בדבש כשלעצמו מבטיחה שנה מתוקה. היא רק מזכירה לנו כי עלינו לבקש ולהתפלל שה' יתן עלינו שנה טובה ומתוקה. הוא הדין לכפרות, שאינן מבטיחות באופן אוטומטי מחילת עוונות, רק מזכירות לנו כי עלינו להשיג מטרה נעלה זו על ידי תשובה ומעשים טובים.