ביום שישי אחד אחר הצהריים, כשדני ואני היינו מרוששים ולא ידענו מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלנו, הוא אמר שכדאי שנלך למקום שנקרא "חב"ד" לארוחת ערב של יום שישי.
"מה זה חב"ד?" שאלתי.
"זה ארגון יהודי שהפעילות שלו מתבצעת בבית של הרב. הם מכינים אוכל בחינם ליהודים. אני אציג גם אותך כיהודייה".
"אוקיי, בוא נלך" אמרתי, נרגשת מהמחשבה על ארוחה ביתית חמה.
כשהגענו באותו ערב לבניין הדירות הישן, חסר המעלית, ברחוב בֶּדְפוֹרְד בברקולין, קיבל את פנינו הרב שמולי – גבר רזה, עטור זקן כהה מדובלל ועיניים טובות חבוש במגבעת שחורה – כשהוא מפטיר לדניאל בדיחה יהודית טיפוסית ואז הציג את עצמו בפניי.
"נעים להכיר, קיילי" הוא אמר, הנהן בראשו וחייך. "גוּט שַׁבֶּת" (שבת שלום).
"גם לי נעים להכיר" השבתי.
דני ואני התיישבנו לשולחן השבת, שהיה מלא ביהודים אחרים שאינם דתיים: אמן אקסצנטרי עם משקפיים בעלי מסגרת כתומה, וצעירה מתולתלת בעלת נפש חופשיה לבושה בשמלה פרחונית מרושלת. כולם היו נחמדים כלפיי ומאירי פנים.
הרב אמר כמה תפילות בעברית ואחר כך חילק לכל אחד פרוסת לחם קלוע.
"הלחם הזה טעים בטירוף. מה זה?" לחשתי לדני.
"זו חלה" הוא ענה.
אכלתי ארבע פרוסות מהלחם המתקתק והבצקי הזה.
כשהרב דיבר במהלך המנה העיקרית, לא הבנתי מה הוא אומר, למרות שדיבר אנגלית. הוא אמר משהו על התורה, נושא שמעולם לא שמעתי עליו.
הבטתי סביבי על הפרצופים שבחדר. הרגשתי חמימות פנימית שהתחילה בחזה והתפשטה בכל גופי. לא ידעתי אם זו החלה, הדיבורים או תחושת הקהילתיות, אבל הרגשתי תחושת התעלות.
זה היה כל כך שונה מהבית שבו גדלתי, שבו הארוחות המשפחתיות היו שקטות, אם בכלל אכלנו יחד.
סעודת השבת הייתה תוססת. ושמחה אנשים צחקו בקול רם. הרב האיר לי פנים למרות שהייתי זרה לחלוטין, וכנראה גם ידע שאני לא יהודייה. הרגשתי שאני נפתחת לאנשים שם, והשיחה איתם הייתה מאוד טבעית וזורמת. האמת שתמיד חשבתי שאני מרגישה יותר בנוח בין יהודים, התחושה שאיתה יצאתי אוששה את המחשבות שלי.
בדרך הביתה שאלתי את דני אם הסעודה הזו מתקיימת שוב בקרוב.
"כל שבוע" הוא ענה. "למה?"
"הייתי שמחה להגיע שוב. זה היה ממש נעים".
"באמת? אין בעיה".
"אני לא מאמינה שכל זה בחינם. זה מדהים".
"כן, יש להם תורמים שדואגים שליהודים תהיה סעודת ליל שבת. זה יפה מאוד".
"דרך אגב, מאיפה אתה מכיר את הרב?"
אז דני סיפר לי אז כיצד נוצרה ההיכרות ביניהם.
הוא גדל בבית דתי, אך עם הזמן הזניח את שמירת המצוות, ולא הקפיד כמעט על שום מצווה – פרט לכך שמעולם לא אכל חזיר או "פירות ים". כשהתקדם בקריירת הסטנד-אפ שלו, הוא החל להופיע גם בלילות שבת. במשך עשר שנים לא היה לו אכפת מדת או מרוחניות.
עד יום כיפור אחד.
"ביליתי את היום בבית הכנסת, בצום ובבקשת סליחה מאלוקים" הוא סיפר לי. "כשהשמש שקעה מעל חוף הים, הרגשתי כל כך מרומם ומרוגש ונשאתי תפילה אישית לאלוקים. הבטחתי לו שאשמור שבת אחת במהלך השנה הקרובה. לא ידעתי למה. פשוט הרגשתי באותו רגע דחף פנימי להבטיח את זה".
כמה חודשים לאחר מכן, דני הלך ברחוב בדפורד בוויליאמסבורג. הוא ראה רב מתקרב אליו.
"אתה יהודי?" שאל הרב.
"כן" ענה דני.
"אז בוא אלי לשבת. מתישהו. שישי בערב. אנחנו מתחילים בשבע".
"האמת שהבטחתי לאלוקים שאשמור שבת אחת השנה. אבל לא השבוע. בשבת הקרובה יש לי הופעה".
"אוקיי, כשתוכל לבוא – תבוא. אנחנו כאן כל שישי בערב".
אבל דני שכח מזה לגמרי.
כמה חודשים לאחר מכן, הוא שוב הלך ברחוב בדפורד כשהרב ניגש אליו.
"לא ראיתי אותך בסעודת שבת!" אמר הרב.
"אוי, אני מצטער, כבוד הרב," אמר דני.
"אל תדאג, אתה עדיין יכול לבוא. נתראה בשישי הזה".
דני הלך ואהב את החוויה. הוא נהנה לא רק מהאוכל הטעים, אלא גם מהבדיחות השנונות של הרב שמולי, שהוא בחור סופר נחמד. השתתפותו בסעודות השבת בביתו של הרב שמולי עוררה בו את רִגְשׁוֹת השבת הקסומים מן הילדות.
"רגע. חשבתי שאתה לא מאמין בדת" אמרתי.
"נכון. אבל אני עדיין מאמין באלוקים. אני עדיין מתפלל בדרך שלי".
"אני לא התפללתי מאז שהייתי ילדה. חשבתי שאלו שטויות".
"שטויות זה בטוח לא. אני חושב שיש בזה משהו" הוא אמר בחיוך.
אולי דני צודק, חשבתי. הוא צדק בכל כך הרבה דברים אחרים. האם יכול להיות שטעיתי לגבי אלוקים?
חשבתי על זה הרבה. בדבר אחד הייתי בטוחה: המתנתי בקוצר רוח לחזור שוב לבית חב"ד. הייתי רעבה למשהו. וזה לא היה האוכל...
* * *
סעודת שבת אחת הובילה לעוד אחת, וקיילי נשבתה בקסם יופייה של היהדות. היא עודדה את דני להעמיק במורשת שלו כשאף היא עצמה לומדת עליה יותר ויותר. היא התגיירה והפכה ליהודייה וכיום שניהם מנהלים חיים יהודים מלאים.
הסיפור מעובד מתוך ספרה של קיילי "Choosing to be Chosen: From Being an Atheist Non-Jew to Becoming an Orthodox Jew" (לבחור להיות נבחר: מאתאיסטית לא יהודייה, ליהודייה אורתודוקסית") בו היא מספרת על מסעה האישי אל היהדות.
כתוב תגובה