הסיפור שאי אפשר להפסיק
שעות ארוכות הוא מיטלטל בדרכים, מהרי ירושלים לכיוון באר שבע הדרומית. הדרכים לא קלות והמזג אוויר הסוער מקשה עליו עוד יותר אבל הוא ממשיך בכל המרץ. היו אלו הימים של הליכה רגלית או למי שהתאפשר לו גם סוס ועגלה...
כעת הוא ניצב בפרשת דרכים ואינו יודע לאן להמשיך. אומנם יש שילוט המכוון ליישובים שברוח צפון או דרום, אך אבוי לו, העמוד עם השלטים לצדדים השונים נעקר ממקומו ומונח לו על הארץ, וכעת אינו יודע כיצד יגיע, לאיזה כיוון עליו ללכת? הריהוא יכול לטעות הלוך וחזור ולאבד כוחות וזמן יקר לריק.
מה יעשה? לאן יפנה?
בעודו מהרהר הבריק לו 'מלמעלה' הפתרון המוצלח והסיק: דבר אחד ברור ליבוודאות - הכיוון מהיכן שהגעתי, אם כן אעמיד שוב את העמוד ואכוון אפוא את החץ המכוון לירושלים משם באתי וכל הכיוונים הנוספים יתבהרו מאליהם...
*
בפרשת השבוע 'בא' אנו עדים להשלמת העבדות במצרים, המכות האחרונות ארבה, חושך ומכת בכורות, וההתארגנות הסופית ליציאה ההמונית.
במהלך האירועים הסוערים מתבקשים אנו פעם אחר פעם, "והגדת לבנך", "והיה כי ישאלך בנך מחר... ואמרת אליו" יש להעביר את המסר הלאה לילדים! יתירה מכך למדים אנו שהאירועים המתמשכים נוצרו מלכתחילה למען הדורות הבאים: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו... למען תספר באוזני בנך ובן בנך".
סיפור יציאת מצרים אינו עוד סיפור אלא תחילת ההתהוות שלך, שלי ושל כל העם היהודי. יש לספר אותו שוב ושוב למען נדע מאיפה התחלנו. מנין הכוחות ששאבו אבותינו וסוד האמונה שנסכה בהם תקוה עד לרגע היציאה, הודות לכך שהרגישו גאוות משפחה נאמנה. לעולם "לא שינו שמם, שפתם ולבושם", תמיד נשארו קרוב ו'נאמניםלמקור'.
"מי שיש לו עבר, שורשים - יש לו עתיד"!
שבת שלום
הרב יוחנן בוטמן