להיות אנושי
דבר רגיל שקבצנים ועניים מסכנים מתדפקים על דלתותיו של העשיר לבקש את עזרתו. פתאום נקרא הוא לצאת החוצה. הימים חורפיים סערת רוחות עזה בחוץ שאף עוקרת עצים ובתים רעועים. מי זה שקורא לי?
או איזה כבוד הוא לי שאדוני הרב משחר לפתחי.
בבקשה היכנסו נא ומיד אצווה להגיש לכם מרק חם שישיב את נפשכם לאחר הדרך הארוכה ביום הסוער.
לא אין צורך, אמר הרב, דבר חשוב יש לי לומר לך ואדבר כאן קצרות.
אבל קר פה מאוד, אני גם ללא המעיל. תראה איזה רוחות משתוללות. קור שחודר לעצמות! בבקשה, התחנן הגביר.
תשמע - הרצין הרב - אני בא אליך על מנת שתעזור למימון ההסקה בבתי העניים. בקושי יש להם די סיפוקם כדי להעמיד סיר ירקות חם לילדים, בוודאי לא מתאפשר להם לחלום על הסקה ראויה. רבים מהם מתקררים ונחלים בכפור הנורא..
אני לרשות כבוד הרב – לכל מה שיידרש. הנה ניכנס ומיד תקבלו את שטרות הכסף כדי הצורך לכל אותם המשפחות.
רק תאמרו לי מדוע מיאנתם לפני כן להיכנס?
כל עוד הייתי מסופק בהצלחתי וצרת המסכנים על ראשי, חשבתי שבכדי לתת ביד נדיבה יש לחוש בעצמינו בחרדת הקור בעצמותינו.
*
בפרשת משפטים אנו קוראים על המצווה הכי נרגשת, אנושית ומוסרית, לתמוך ולמלאת את החסר של הזולת. אם במימון ותמיכה כלכלית או אפילו בהלוואה כספית.
אומר הפסוק "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך". מכאן למדים אנו את הכלל הידוע "עמי (יהודי) ונוכרי (גוי), עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים.
יחד עם זאת אומר רש"י גדול הפרשנים: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני".
אם נתבונן כאילו הצרה היא אישית שלנו, או אז נקדים ונשתדל בכל יכולותינו למען האחר.
שבת שלום
הרב יוחנן בוטמן